כילדה, לא הרגשתי שייכת. הייתי שמנה, בודדה, תמיד בתחושת חוסר. הסתכלתי סביבי – וידעתי שאני רוצה חיים אחרים. חיים שבהם אני יפה. רזה. מצליחה. מוקפת אהבה. והאמנתי בלב שלם – שכשאגיע לשם… אני סוף סוף אהיה מאושרת.

אז התחלתי לרדוף. עבדתי קשה. כשהייתי תקועה בשירות לקוחות נשבעתי לעצמי: ברגע שאיכנס להייטק – הכל ישתנה. התקבלתי, אבל הסיפוק? לא הגיע.

כשהסתכלתי על הגוף שלי – נגעלתי, אז ירדתי במשקל, פיתחתי קוביות בבטן. ועדיין – לא אהבתי את מה שאני רואה. חשבתי שכשאהיה בזוגיות, כשאהפוך לאמא, כשיהיה לי "הכל" – הריק ייעלם. אז התחתנתי. ילדתי שני ילדים. ומה גיליתי? שגם שם – חיכתה לי אותה תחושת ריקנות, אותה עייפות פנימית.

היה בתוכי קול שאמר – את חייבת להספיק, את חייבת להוכיח, את חייבת להתקדם. אבל כל הזמן הזה… בפנים – הלב שלי הלך ודעך. חייתי על אוטומט. סופרת את הימים עד החופשה הבאה, רק בשביל רגע אחד של הקלה.

ואז, באחד הימים, הבוס שלי – אדם מאוד מודע – הסתכל עליי בעיניי עמוקות ואמר: "אנשים שרודפים אחרי מטרות – לעולם לא יהיו מאושרים, כי הם פועלים מתוך חוסר." העולם עצר לרגע. והבנתי. כל מה שעשיתי… לא נבע מאהבה. זה היה ניסיון אינסופי לכסות על כאב. על הילדה הקטנה בתוכי, שרק רצתה שיאהבו אותה כמו שהיא.

מאותו רגע – משהו בי נשבר ויחד איתו, משהו בי התחיל להיבנות. יצאתי למסע. לא אל העולם החיצוני – אלא פנימה. אל הפצעים. הצללים. אל המקומות שהדחקתי כל החיים. התחלתי לרפא, להבין, לחבק את עצמי מחדש. ולראשונה בחיי – הפסקתי לרדוף אחרי החיים והתחלתי לבנות אותם מבפנים.

עזבתי את העבודה שלא מילאה אותי, התחלתי ליצור מציאות שלא תלויה ב"למה יגידו" או "מה השגתי" – אלא במה שמרגיש נכון לי. ולראשונה… הרגשתי חיה, שלמה, מאושרת – בלי תנאים. השינוי הזה היה כל כך חזק, שפשוט לא הצלחתי לשמור אותו לעצמי. היום – אני מלווה נשים אמיצות, בדיוק כמוך, שמרגישות שהן עשו הכל "נכון", ועדיין משהו בפנים חסר.